וינטג', נוסטלגיה ומה שביניהם
פתחתי עיניים, בוקר, זה היה בעיצומו של החופש הגדול.
חודש אוגוסט. החודש הזה שגורם לאימהות רבות לאלתר פתרונות יצירתיים לאחסון הילדים.
עוד לפני שממש התעוררתי, חדרו לאוזניי הצלילים ולאפי הריחות.
אותם צלילים וריחות מוכרים. הרי כל בוקר ב05:45 בדיוק, סבתא עדינה מעמידה על הגז את סיר האמייל הלבן ומבשלת בו דייסת כוסמת בחלב, לצלילי הרדיו אשר מונח על המדף במטבח. הרדיו מקשקש, משהו ברשת ב', דיבורים דיבורים ובסיר שקשוקים וערבובים.
דייסת כוסמת בסיר אמייל וכף מעץ שבוחשת ובוחשת.
כשאצליח לזחול מהמיטה, ואגיע למטבח, בטח אפגוש שם את סבתא שתחייך אליי בשמחה ותשאל איך ישנתי. וסבא היקר שלי יישב ליד השולחן בגופייה הלבנה שלו ומכנסי פיג'מה משובצים, יחזיק בידו הצנומה פרוסת לחמית מרוחה בשכבה דקה של חמאת שומשום ומעליה דבש, וביד השנייה עיתון הארץ מקופל לארבע.
הוא יחייך את החיוך החם שלו ויביט בעיניים מלאות אהבה, ויזמין אותי לשבת איתו לארוחת בוקר.
סבתא תמזוג לי דייסת כוסמת לצלוחית מזכוכית ותשאל אם ארצה גם מיץ תפוחים. ואני אוכל ואשתה ואסתכל מסביב על הטפט הצבעוני ועל לוח השנה עם הפירות הארצישראליים ואנסה לראות אם אני יודעת להגות את השמות של כולם.
אנונה, קרמבולה, מה זה השמות האלו?!
**נוסטלגיה- רגש חיובי אל העבר, געגועים לו.
יש לי זיכרונות רבים כל כך מהבית של סבתא, ברובם שזורים כלי מטבח ישנים מזכוכית ואמייל, רהיטי עץ ישנים מצופים פורמייקה וספרים עבי כרס עם דפים מצהיבים בריח ישן.
אותם הדברים שאנו קוראים להם היום וינטג'.
כמה שנים אחרי שסבא נפטר, סבתא עברה לבית אבות.
היא ארזה כלים, תמונות, כריות ושאר חפצי נוי, ערמות של זיכרונות וחיים שלמים שאצורים בתוך החפצים.
אותם חפצים שהיו איתנו שם כל חיינו, "שמעו" את כל המריבות, הצחוקים, המוזיקה- מוזיקת החיים.
כשסבתא עברה לבית אבות, חזרנו לביתה, הבית בו אמא גדלה, ולקחנו איתנו חפצים נוספים.
כאלו שסבתא השאירה מאחור, אך עבורנו הם היו זיכרונות.
זיכרונות של ילדות, של חופשות, של חגים ושבתות וארוחות משפחתיות.
האם הם באמת יפים כל כך? האם הם מתאימים לבתים שלנו היום? לא בטוח.
מה שכן בטוח זה שהם חלק מאיתנו. הם היו חלק מנוף ילדותינו.
אז אצלי בבית כנראה שסיר הכוסמת לא ישוב לתפקידו הישן, אבל הוא בהחלט ישמש יופי של מעמד לכלי מטבח. גם הפירות שעל השולחן והאוכל של מקס הכלב, זכו לקערות אמייל משלהם.
האם הם יפים הכלים? היופי הוא בעיניי המתבונן.
ספלי הזכוכית הקטנים יושבים בארון. מאז הגיעו לביתי, איש לא לגם מהם תה חם, אבל הם שם, הם והזכרונות מהם.
מעניין מה מהדברים שנמצאים בביתנו היום, יעורר רגשות נוסטלגיים ויהיה יפה דיו כדי להמשיך הלאה לבתים של ילדיי...
האם אתם אוהבים פריטי וינטג'? האם זה בגלל שזה אופנתי? אולי כי זה פשוט יפה? או שאולי גם אתם נוסטלגיים? ספרו לי :)
